מהרגע שהתחילה ה"מחאה החברתית" בישראל אני בקושי מצליח לכתוב. אם זה בגלל שרוב הזמן ישנתי באוהל ולא הייתי ליד המחשב, ואם זה בגלל העומס הרגשי והמנטאלי, אני לא יודע. מה שחשוב הוא שסוף סוף הצלחתי להתיישב ולהוציא מעצמי הרבה דברים שרציתי לומר. הדברים המובאים מטה עמוסים במידע ובקישורים, וחשוב לי להדגיש שניסיתי להביא כאן מגוון של דעות ופירושים, ולנסות להשאר אובייקטיבי ככל הניתן. מכאן חשוב לי להדגיש- אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שכתוב באתרים אליהם אני מפנה במאמר זה, ומציע להתייחס אל הכל כאל נקודות למחשבה ולא כאל אמת צרופה. (וזאת עצה לחיים גם בלי קשר לכאן ולעכשיו).

דבר נוסף שאני רוצה לציין לפני שאכנס לעומק הדברים, הוא שהתהליך שעברתי באופן אישי בשנים האחרונות משתקף במהלך הדברים הכתובים כאן. וגם אם נמנעתי מלהזכיר דברים כמו פסטיבל אקטיביזם שהיה בעל משמעות עצומה לעיצוב תפישת העולם שלי, וכיווני מחשבה אחרים, ניסיתי לצייר כאן מפת דרכים, שיכולה לעזור לקחת את הסיטואציה הנוכחית, ולהשתמש בה ובדברים שעלו במהלך הקיץ הזה, על מנת להרחיב את אופקי המחשבה, ולהוסיף זוויות נוספות לדרך בה כל אחד ואחת מאיתנו מסתכלים על העולם, על החברה, ועל עצמנו. איינשטיין אמר פעם "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן". ובהקשר הזה, אני חושב ומאמין שהגיע הזמן לשנות את צורת המחשבה שלנו, כדי לפתור את הבעיות מולן אנו ניצבים, או בניסוח שאני מעדיף יותר: כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרי התקופה. ומתחילים מההתחלה.

הקיץ האחרון היה ללא כל ספק, אחד החשובים בתולדות ישראל.

המחאה החברתית ששטפה את הרחובות, מילאה את השדרות באוהלים, את הכיכרות באנשים, ואת לבבות כולנו בתקווה.

מדינת ישראל, שהוקמה מתוך רצון קולקטיבי בחברת מופת, שחרטה על דגלה ערכים כמו סולידריות, עזרה לזולת, ערבות הדדית, ואחריות אישית, מדינה שבה אף אחד לא מוכן לצאת "פרייאר" ועם זאת הדרישה הבסיסית מכל אזרח בה היא שיתן מעצמו למען הכלל, מדינה שבה אמור העם היהודי להגשים את חזונות אבותיו ולהיות "אור לגויים", זאת המדינה שהפכה בשלושים השנה האחרונות להיות מפוררת מבפנים, מלאת ניכור ואדישות, ונטולת אמונה. בשלושים השנה האחרונות הפכנו ממדינה שבה יש עבודה מאורגנת, חברות שיתופיות, שיוויון בין אזרחים ושותפות בנטל, לחברה מפורקת עם פערים מהגדולים בעולם המערבי. התהליך הזה התרחש בעיקר מאז המהפך הכלכלי של 1985, שבה נוצל המשבר הגדול בו היינו שרויים לרפורמות קשות ושינוי המדיניות הכלכלית במסווה של "יציאה מהמשבר", בעזרת "חוקי חירום" ו"נוהלים זמניים", או שינויים מבניים בנוסח "חוק ההסדרים" וכיוצא באלה. הטקטיקה הזו, של ניצול משבר לשינוי מדיניות קיצוני, מוכרת בעולם כבר עשרות שנים, והיא פותחה ושווקה על ידי נביא הקפיטליזם המודרני, מילטון פרידמן. פרידמן זה, שהיה אולי הוגה הדעות המשמעותי ביותר בתחום הכלכלה במאה העשרים, היה ממובילי הרעיון שככל שהשוק יותר חופשי, הוא יותר מוצלח. מה שאנחנו מכירים היום בכינוי "קפיטליזם ניאו ליברלי". לטענתו של פרידמן, תפקיד הממשלה הוא להתערב כמה שפחות בשוק, ולהניח לכוחות העלומים של הכלכלה לעשות את שלהם. בבסיס התפיסה הזו מונחת המחשבה שכלכלה היא מדע שניתן לחשב מתמטית את כל המשתנים בו, ומתוך כך לחזות את התוצאות בהתאם למספרים. הדבר האחד אך החשוב שממנו מתעלמת התיאוריה, הוא שכלכלה היא תיאור של יחסי הכוחות בין אנשים שונים, ותגובות אנושיות הן לא דבר שניתן לחזותו באמצעות מודלים מתמטיים.

מובילי הכלכלה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, ביניהם סטנלי פישר, היום נגיד בנק ישראל ובעבר יועץ לממשלת ישראל מטעם הבנק הבינלאומי, וכמובן בנימין נתניהו, היום ראש הממשלה ושר אוצר בשנים קודמות, הם מאמינים גדולים בשיטה הניאו ליברלית.שניהם מקדמים מדיניות של "שוק חופשי" (במרכאות, כדי להדגיש את העובדה שהשוק אינו באמת חופשי, אלא רק מספרים לנו שכך הוא. בעצם השוק נשלט גם על ידי הבנק המרכזי ששולט בכמות הכסף הזמין, וגם על ידי מספר מצומצם של בעלי הון, אשר שולטים בצורה זו או אחרת במרבית המשק הישראלי). את הבעייתיות של השיטה ניתן היה לראות בתחילת הקיץ, כאשר אל מול המחאה החברתית המתפרצת התראיינו הן פישר והן נתניהו ואמרו שניהם שהם אינם מבינים את התלונות, הרי המשק הישראלי במצב מצויין. ועל פי מבט במספרים, הם צדקו. אבל כאמור, כלכלה אינה רק מספרים, כי אם בני אדם. וכאן מתחילה הבעיה. כאשר ראשי המשק וקובעי המדיניות מסתכלים על כלכלת ישראל כעל מערכת מורכבת של משוואות שניתן לפתור באמצעות מתמטיקה בלבד, הם אינם מסוגלים לראות את האנשים שעומדים מאחורי מה שהמספרים מייצגים. לדוגמה, רמת החינוך בישראל אולי מיוצגת על ידי כמות התקציבים ההולכים לחינוך, אבל בפועל היא נקבעת על ידי הצלחתם או אי הצלחתם של התלמידים. וכאשר שנה אחר שנה אנחנו מגיעים למקומות האחרונים בעולם בכל המדדים, ובעיקר כאשר רמת החינוך הערכי של הדור הצעיר הולכת ופוחתת, אפשר להמשיך לסובב את המספרים ככל שנרצה, החינוך יישאר בקאנטים. אותו דבר ניתן להגיד על הבריאות, הרווחה, השיטור, הכבאות, ובעצם על כל נושא כמעט. כאשר מתבוננים במציאות דרך משקפיים מתמטיות, לא רואים את בני האדם שחווים על בשרם לטובה ולרעה את השלכותיה של השיטה.

צריך לומר זאת בבירור- הקפיטליזם לא באמת עובד.

זאת אומרת, הוא כן עובד, אבל לא לטובתנו. השקרים שמאכילים אותנו במשך שנים הולכים ונחשפים. לפני שנה חווינו פה "אסון טבע", שריפת ענק בכרמל, הגדולה בתולדות המדינה. קל ונוח היה לבכירי המדינה להאשים את השד הבירוקרטי, ולתלות, שוב, את כל העוון על כתפיו של הניהול הציבורי. מה שהם לא ששו לספר לנו, זה שאת הכשלים במערכת הכבאות יש לתלות בעובדה הפשוטה שבמשך שנים מסרבים פקידי האוצר להזרים תקציבים למכבי האש, באמתלות שונות ומשונות. שיטה זו אהובה על נערי האוצר, חובבי השוק החופשי. קודם מייבשים תקציבית גופים ממשלתיים, אחר כך כשהם כושלים במילוי תפקידם, מאשימים את הבירוקרטיה של הניהול הציבורי, ובכך מכשירים את הדרך להפרטה מאסיבית, שהיא בעצם, מכירת נכסי ציבור לידיים פרטיות. ניתן לראות התנהלות כזו במנהל מקרקעי ישראל שהופרט לפני מספר חודשים, וגם ברשות המים, אשר במשך שנים הוזנחה על ידי הממשלה, והיום מספרים לנו שאין לנו מים ושצריך להקים מתקני התפלה. את המתקנים האלו יקימו כמובן חברות פרטיות,שבבעלות השמות המוכרים עופר, תשובה ואריסון. את המים של הים הם ימכרו לנו במחיר מופקע, וכדי שחס וחלילה אף אחד לא יתלונן על המהלך, מפחידים אותנו כבר שנים בקמפיין מתמשך שמספר לנו שישראל מתייבשת. אין ספק שקמטים בלחייה היפות של בר רפאלי הם סכנה חמורה לציבור הישראלי כולו, ואכן שווה לנו להתעלם מהרווח הכביר שיעשו בעלי ההון בעקבות מהלך ההפרטה והמעבר להתפלה, לטובת שלמותה של עלמת החן. כמובן שישנן אלטרנטיבות רבות להתפלה, אך אלו אינן ראויות לדיון ציבורי עמוק. וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות להתנהלות הכלכלית של מדינת ישראל. מי שמעוניין להעמיק בנושא מוזמן לצפות בסרט המצויין "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, סרט שמתאר את שליטתה של משפחת עופר בחלקים גדולים של החברה הישראלית. אני יכול להרחיב ולהוסיף כאן עוד ועוד ועודקישורים, אבל אני חושש להלאות את הקוראים יתר על המידה.

אין ספק שמדיניות שוק חופשי יש בה מן החיוב, ואני רחוק מלטעון בעיוורון לטובת מדינת הרווחה או להטיף לקומוניזם מסוג כלשהוא. אני בסך הכל רוצה שנגיע להבנה משותפת בנוגע למהות ההתנהלות הכלכלית של מדינתנו. ומדוע? משום שיש הרבה מן המשותף בין המדיניות הכלכלית של הממשלה לבין היחס שלה כלפי המחאה החברתית של החודשיים האחרונים. למה אני מתכוון? ראשית, הזכרתי כבר את ההפתעה של ראשי המשק לנוכח המחאה. וגם כאשר ראו את המוני ישראל יוצאים לרחובות, הוסיפו לטעון שאנחנו "קומץ קיצוני ורדיקלי". כינו אותנו "מפונקים" "תל אביבים" "הזויים" ו"אוכלי סושי". וכשזה לא עבד, טענו שאנחנו "מסוממים, מלוכלכים ועבריינים". כי הרי לא ייתכן שציבור נורמטיבי ייצא לרחוב במחאה על המציאות החברתית והכלכלית, זה מנוגד למה שסיפרו לנו בבית הספר, שהאזרחות מתבטאת בהצבעה בקלפי. יש לדברים סיבה, חברות וחברים. והסיבה פשוטה. המעמד השליט, בעלי ההון ו"נבחרי הציבור", לא מעוניין באמת שנחשוב בכוחות עצמנו ושנייצר שיח ציבורי פעיל. לא סתם מספרים לנו תמיד עד כמה הציבור הישראלי "אדיש" ו"מנוכר". הרי הם יודעים שם למעלה עד כמה למילים יש משמעות, ועד כמה לסיפור משותף יש יכולת להשפיע על המציאות. הרי כל אחד שמטייל בעולם יודע עד כמה אנחנו, הישראלים, חמים אוהבים ואכפתיים, אז איך זה שבתוך עצמנו אנחנו סגורים זה לזה? כנראה שכך נוח יותר לשלוט בנו. כנראה שכך פשוט יותר למכור את ים המלח למשפחה פרטית, ולתת את הבנקים של הציבור במתנה, או תמורת הלוואה מכספי הציבור. והרי זה לטובתנו, לטובת השוק החופשי והכלכלה הצומחת. וזה הזמן להפריך מיתוס נוסף. מוכרות לכולנו הטענות כי "הצמיחה מחלחלת מלמעלה למטה", ושכסף שבעלי ההון מרוויחים חוזר לציבור באמצעות השקעות בתעשייה, תוספת משרות ומשכורות גבוהות יותר. אם כך הדבר, איך יתכן שעל אף הצמיחה של המשק הישראלי בשנים האחרונות, רק הופך קשה יותר לחיות כאן? איפה הכסף שאמור לחלחל מטה, ולאן הוא נעלם? שאלה טובה. כנראה שלא נקבל תשובה עליה, אבל אם נתעקש, יספרו לנו על נתוני ההשקעה הממשלתית בשירות הציבורי, ואז יבואו ויגידו לנו שהנטל על האזרח גבוה כבר עכשיו, ומה יוצא לנו מזה? שום דבר. כמובן, הרי שירות ציבורי לא יכול להיות יעיל. ובל נשכח את האיום האיראני.

אוי, האיום האיראני. כמה טוב שהוא ישנו. אחרת היו חס וחלילה צריכים למצוא תירוץ אחר לשאלות קשות, אבל כמה קל זה לנפנף בדגל הפטריוטיות בכל פעם מחדש. מי שלא עושה צבא אינו ראוי, צריך לשמור על הכסף כי כולם מסביבנו אויבים, וכמובן, בואו לא נשכח את ההתנחלויות. ואת החרדים. ואת הקיבוצניקים והרוסים והאתיופים, ואת מי לא. את מי שבקושי משלם מיסים כי הוא רשום כחברה בע"מ אפשר לשכוח, אבל את כל השאר בואו נשוב ונזכיר בכל פעם שצריך להתאחד מסביב לאויב משותף. העיקר ליצור הפרדה בעם ולגרום לנו לחשוב שכולנו מגזרים עם דרישות ומשמעות כלכלית. אז אחרי שכעסנו על כולם, אפשר לנשום בשקט. וכמעט לשכוח שבעצם, יש כאן בעיה קיומית- לא משנה כמה קשה תעבוד, אם אין לך תמיכה כלכלית מההורים, או מחייזרים, או מסנטה קלאוס, לא תצליח לחסוך מספיק בשביל שיהיה לך בית. אבל מי צריך בית, כשיש כזו מדינה נהדרת שדואגת לאזרחיה? אה נכון, אנחנו באמת לא חיים בשוודיה. חזרה למציאות.

כ-73 אחוזים מהשכירים בישראל משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק.אז שאף אחד לא יגיד לכם שהמצב בסדר. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים לא מוכנים לעבוד קשה, ולכן לא מגיעה להם משכורת ראויה. לא יתכן שמנהלים בכירים מרוויחים מאות אלפי שקלים בעוד עובדים זוטרים באותה החברה לא מגיעים לחמשת אלפים בחודש. אבל בחברה שבה עובדי קבלן היא מציאות, בחברה שבה מהגרי עבודה מיובאים ומוחזקים ללא זכויות כדי לשמור על רמת שכר נמוכה בשוק, בחברה שבה כל טענה חברתית ממותגת ישר או כ"בכיינות" או כ"שד עדתי", אין פלא שבמשך שנים רבות כל כך אי השיוויון רק הולך וגובר.

כמובן, אסור להתעלם מכך שאנו מדינה מוקפת אויבים, ושכולם סביבנו רוצים להשמידנו. נניח גם לשאלת הכיבוש והיחס לערביי ישראל בצד. כבר סיכמנו שכולנו מגזרים נפרדים ושעלינו לרדוף אחר הצדק האישי והחופש הפרטי שלנו, והעיקר לא לצאת פראיירים. ובכל זאת, לא הגיוני יותר יהיה להבין שבמדינה בה להיות חייל גיבור זו שאיפה לאומית, וילדים קטנים שמשחקים ברובים ובטנקים זו מציאות הגיונית, לא סביר שבמדינה כזו תהיה אלימות ציבורית קשה? ואנחנו מנסים כבר שנים להבין, מדוע הנוער בישראל אלים כל כך? מדוע אין כבוד למבוגרים ולצעירים כאחד? ואולי, רק אולי, יש קשר בין כל הדברים. תסלחו לי שאני לא מנומס, אבל אולי אם מגיל אפס מלמדים אותנו שמלחמה היא הפתרון היחיד, ושעלינו תמיד לשאוף לנצח את כולם, ובכל מקום שנביט מספרים לנו כמה כולנו שונים זה מזה ואויבים זה לזה, אולי זה שהיחסים החברתיים מבוססים על שנאה ותחרות, אולי זו הסיבה שאלימות פושה במחוזותינו? ואולי, באמת רק אולי, יש לכך קשר עם המצב החברתי והכלכלי שלנו? הייתכן כי קל יותר לשלוט בבנו כשאר אנו עדר מפורד של צרכנים אלימים ותחרותיים?ואם כן, עד כמה מפחדים כרגע בעלי השליטה, לנוכח ההתעוררות הציבורית ההולכת ומתפשטת? אם יש אמת בטענתי כי ישנם אנשים בעלי אינטרס לכך שנהיה מפורדים, אלימים, ומנוכרים זה  לזה, עד כמה אנשים אלה יהיו מוכנים להרחיק כדי לשמור אותנו במצב הזה?

כאן אני שואל שאלה שאין ספק כי היא מטרידה. אולם לנוכח ההתרחשויות האחרונות, אני לא רואה ברירה אחרת מלבד לשאול את השאלה הזו. בחודשיים האחרונים הראנו לעצמנו ולעולם כולו שאפשר להיות גם נחמדים וגם מוחים. שניתן לשנות את פני הדברים מבלי להיות אלימים. שבעצם המעשה הסולידרי של יציאה משותפת לאוהלים, יש בסיס משותף לשיח, לדיבור. ולעניות דעתי, פה טמונה אחת החוזקות המרכזיות של המחאה הזו, ותרשו לי לומר בשלב זה, של המהפכה הזו. כי אם לאחר שנים של ניכור ודיכוי, מצאנו את עצמנו יחד, והעזנו להביט זה בעיניי זה ולשוחח באמת, מתוך הלב, שברנו חומות של אדישות ושל שנאה וכל מי שהגיע למאהלים חש את זה בעצמו, ובזה היה ועדיין טמון הכוח האמיתי של ההתעוררות הציבורית הנוכחית. כי במשחק הקפיטליסטי האכזר, אדם אינו בעל ערך אלא כאשר הוא בעל הון. ואנחנו באנו ושינינו את המשחק. לפתע אדם הוא בעל ערך באשר הוא אדם, והכסף או חוסר הכסף משנים פחות. ואנשים אוהבים להרגיש שיש להם ערך. בגלל זה הם רודפים אחרי הכסף, ובגלל זה בחודשיים האחרונים כל כך הרבה אנשים הרגישו שהם שוב חלק מהמשחק. כי כלכלה היא לא מספרים, ולא משוואות, ולא חשבונאות. כלכלה היא מערכת הכוחות האנושיים בחברה, והיחסים האנושיים ביניהם. סחורות ומטבעות הן רק ביטוי של הדברים האלה. לא המהות. ואם אנחנו מבינים את זה, אנחנו עלולים גם להבין דבר נוסף- זו לא השיטה, זו דרך המחשבה שלנו. אי אפשר לצפות משינוי התקציב להציל אותנו, כמו שהחלפת הממשלה לא תוביל שינוי אמיתי. רק מעשה אמיץ של הסתכלות מחודשת על הדרך בה אנו חיים תאפשר לנו לצאת מהמצב הזה, אליו נקלענו כולנו. אני באמת לא רוצה להלאות, וזה נושא לסדרה של פוסטים בפני עצמם, בוודאי לא לכאן, אבל זה משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו, הקשר בין צדק חברתי לצדק סביבתי, והשאלה הגדולה של איך מתייחסת החברה האנושית למקום בו היא מתקיימת, כדור הארץ.

והערת שוליים לסיום: אם אנחנו מבינים שהכוח של המהפכה הזו הוא בהיותה לא אלימה אלא משוחחת, ואם אנחנו מבינים עד כמה מפחדים בעלי השליטה משינוי שכזה בחוקי המשחק, פתאום הניסיון לצבוע את המפגינים כעבריינים ואלימים נראה קצת פחות הזוי. אחרת למה לשלוח פקחים לשבור אוהלים ברוטשילד, כאשר מכולת פסולת מתואמת ליום ניקיון של השדרה יומיים מאוחר יותר? אולי זה לטובת מישהו להצית את אש האלימות בקרב המוחים. ככה ניתן לתייג אותנו כקומץ, וככה ניתן להצביע עלינו כעל מסוכנים, ולהשיב את מרבית הציבור אל התלם המוכר והבטוח. ואני רוצה להזהיר כבר בשלב הזה, שזה לא ייעצר כאן. בהתחלה מנסים להציג אותנו כמסוכנים, ואחר כך יתייחסו אלינו בהתאם. כבר עכשיו ביקשה המשטרה "להרחיק את המפגינים מהעיר תל אביב ומכל פעילות הקשורה בדרך כלשהיא למחאה", תוך התבססות על האשמות שאין להן זכר אפילו בכתב האישום עצמו. הדרך מכאן למעצר עד תום ההליכים אינה כה רחוקה. ואני לא רוצה לחשוב מה עוד. דווקא בשלב זה, אנחנו, המפגינים, המוחים, המהפכנים- דווקא בשלב הזה אסור לנו לפחד ואסור לנו לזנוח את דרכנו. אנחנו לא אלימים, אנחנו פועלים מאהבה. אהבה לעצמנו ולחברה בה אנו חיים. אהבה למדינה שאנו חלק ממנה. אהבה לאדמה שעליה אנו דורכים. ואנו נמשיך ונפעל לשיפור החיים שלנו, לשיפור החברה שלנו, לשיפור היחסים המשותפים בין כולנו."שחררו עצמכם מעבדות מנטאלית" שר בוב מארלי. "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם" אמר גנדי. וחברה שלי אמרה בהקשר לעם שדורש צדק חברתי- נאה דורש, נאה מקיים.

חזק ואמץ, ותחי המהפכה.