האם להתלונן זה מה שיעזור לי?
אני אזרח קטן ואף אחד לא מקשיב לתלונות שלי.
אני רוצה לסיים את המערכת הזאת, לא להפוך אותה!
"אנשים הגיוניים
מסתגלים לסביבתם
אנשים לא הגיוניים
מסגלים את סביבתם אליהם
הקידמה-
היא תוצאת מאמציהם
של אנשים לא הגיוניים"
גורג' ברנארד שאו
בכל שנות התבגרותי, הציטוט הזה היה תלוי על הקיר מול האסלה אצלי בחדר. היום, אני רוצה לחשוב רגע על המשפט הזה, ולהוציא ממנו כמה מסקנות שרלוונטיות מאוד לימינו אנו.
לפני כמה שנים הייתי מעורב ביוזמה שנקראה "ישראל 2020". המחשבה שעמדה מאחורי היוזמה הזו הייתה פשוטה- אם אנחנו רוצים שהעתיד שלנו יהיה טוב יותר, עלינו להתחיל לפעול כבר היום כדי להשפיע עליו. מאז זרמו הרבה מים בירדן, ואם זאת, המציאות היום במדינת ישראל עדיין לא מעודדת, בלשון המעטה. לאן אני חותר?
בשבת האחרונה הייתי שותף לאירוע הקרנת סרטונים מעוררי מחשבה בגן מאיר בתל אביב. כמה עשרות אנשים ישבו על מחצלות וצפו ביחד בקטעי וידאו על מסך מאולתר. באחד מהסרטונים נראה שדרן חדשות שנמאס לו. במהדורה שאמורה להיות האחרונה שלו הוא פונה לקהל הצופים במסר מפתיע. אם לצטט שלא במדויק, מה שהוא אומר זה בערך ככה:
"אני לא צריך לספר לכם שהמצב חרא. אתם יודעים את זה בעצמכם. אפשר לפרט, אבל זה מיותר. כל מי שקורא חדשות ורואה טלויזיה יכול לתת את כל הדוגמאות שצריך. עליי זה נמאס. אני בן אדם, ולחיים שלי יש ערך." השדרן לא מסתפק בזה, וקורא לצופים שלו לקום ולצעוק: "אני זועם, ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר!"
בסרט, הם קמים וצועקים. במציאות, כולנו שותפים לקשר של שתיקה.
אז נכון. יש הרבה דברים גרועים. ואין ספק שחצי הביקורת שלנו צריכים להיות מופנים לשני הכיוונים.
קודם כל כלפי מעלה. כלפי כל אותם מושחתים, בעלי הון ופוליטיקאים, שסוחרים בנו מאחורי הגב, ומעמידים פני תמימים. כלפי כל אותם פקידים תאבי בצע וקומבינטורים, שמגיעים לעמדות שליטה בדרכים לא דמוקרטיות, ומנהלים את החיים במדינה הלכה למעשה. חצי הביקורת שלנו צריכים להשתלח באנשי העסקים הגדולים, שמשתלטים על עוד ועוד משאבים לאומיים וחברתיים. נגד כל אותם מעסיקים שלא דואגים לעובדים שלהם. נגד כל בעלי חברות כוח האדם שמנצלים את מצוקת העבודה והופכים אנשים לעבדים, הלכה למעשה. חצי הביקורת שלנו צריכים להיות מופנים כנגד כל מי שמקדם החלטות לא דמוקרטיות במוסדות השלטון, שמקדם את קרוביו ומכריו על פני המוכשרים, שמנצל את קשריו על מנת לזכות במכרזים ולהעביר החלטות שטובות לו ולשותפיו. חצי הביקורת שלנו צריכים להיות מופנים כלפי כל מי שמתעלל בחברה הישראלית, כל מי שדואג בצורה מכוונות ואינטרסנטית להחליש את הרווחה, להגביר את הניכור, לפרק כל סימן לסולידריות, לאכפתיות. כלפי כל מי שמפקיר את החלשים ומנצל את הנחלשים, תוך כדי שהוא דואג להחליש אותם עוד יותר. חצי הביקורת שלנו צריכים להיות מופנים כלפי כל אלה (והם אינם רבים כמו שנדמה. פשוט ידם בכל) ועליהם להיות חדים. אבל, חצי הביקורת שלנו צריכים לפנות גם אל עצמנו. אנחנו המדינה. אנחנו החברה הישראלית. אנחנו הציבור. וכמאמר המשורר, "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם". זה נכון שיש הרבה אנשים שאכפת להם, והם מוחים ומפגינים ומנסים לשנות, אבל הרוב הגדול ממלא פיו מים. היום קראתי שחצי שנה אחרי הסדר החוב של אפריקה ישראל, בו קוצצו ההחזרים למשקיעים בכ20 אחוזים, מנהלי החברה מקבלים בונוסים של מיליונים. ולתומי חשבתי שאין לחברה כסף להחזיר לציבור שהשקיע בה. כנראה שהמנהלים יודעים משהו שאנחנו לא. (לידיעה בוואלה). אני מניח שזה לא מפתיע אף אחד. לעומת זאת, אני רוצה להביא גם ידיעה חיובית. מדינת ישראל דורשת מיצחק תשובה תגמולים על הגז שהוא קיבל זכיון להפיק. הגז, שהוא משאב טבעי, שייך לאזרחי המדינה, שהם אנחנו. תשובה, שקיבל את הזיכיון להפיק את הגז, רוצה את כל הכסף לעצמו. עד כאן, הסיפור מעודד. המדינה שומרת על האינטרס של האזרחים אל מול בעל הון. הסיפור מתלכלך, כשמישהו מחליט שהכל מזימה שמאלנית שנועדה לשמר את התלות של ישראל בגז המצרי, ולכן מבריחים את תשובה ומנסים להפיל את המיזם. גם הספין הזה לא היה נורא בעיניי, אלא שהוא נתמך על ידי עיתונאי כביכול נייטרלי, בעיתון מרכזי במדינה. (לסיפור המלא). ועם ישראל קורא ושותק. או כותב טוקבק. אבל שום דבר לא זז. אני יכול להמשיך. "משבר המים" וההתפלה, שאפשר לקרוא לו גם "הפרטת משק המים בישראל". המאבק על התחנה הפחמית באשקלון. הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. המאגר הביומטרי. ועוד. ועוד. בפראפרזה על משפט ידוע, אפשר לומר היום : "בהתחלה פגעו בזכויות העובדים הזרים, ואני שתקתי, כי לא הייתי עובד זר.
אחר כך פגעו בזכויות העובדים הזמניים ועובדי הקבלן. אני שתקתי גם אז.
אחר כך הרסו את החינוך, השמידו את מערכת הבריאות, התעללו בפלסטינים והרביצו למתנחלים.
רמסו את זכויות האדם הבסיסיות, אבל זה לא כל כך עניין אותי בזמנו, אז המשכתי לשתוק.
בסוף, כשפגעו גם בי, כבר לא ידעתי איך לזעוק, וממילא, לא נותר אף אחד שיאזין..."
במדינת ישראל, כולם יודעים לצעוק מאוד יפה מה מגיע להם. אבל אנשים כבר לא מסתכלים אחד לשני בעיניים.
אני חושב, שאין סיבה שנחיה בצורה כזו. הקמנו מדינה בשאיפה להיות "אור לגויים" ולא "עם ככל העמים". החזון הציוני חלם מדינה אחרת, מדינה שהביחד בה חשוב, שהחברה בה כמעט מקודשת. מדינה שמבוססת על ערכים, על רווחה, על עזרה הדדית. לא מדינה שבה הכסף הוא הכל והכל הוא כסף.
איך נפלנו מהמקום הראשון ברשימת המדינות השוויוניות בעולם המערבי, למקום האחרון ברשימה? איך לקחנו את כל השגי הציונות, והשלכנו לפח? איך נתנו לממשלות השונות להפריט את כל תחומי החיים שלנו, ולבעלי הון להשתלט על הכל, החל מדלק ובנקים וכלה בספורט ובידור?
אין לנו ארץ אחרת. ומדינת ישראל, היא לא כמו שאר מדינות העולם. לחיות בישראל זו בחירה יומיומית. להתמודד עם החשש מפיגועים ועם תאונות הדרכים, ולדעת כל יום שהחיים הם מתנה. לסבול את החוצפה והישירות של הישראלים, אבל אף פעם לא להרגיש ממש לבד. לפחד מדקירות על רקע שעמום, אבל גם לדעת שכולם כאן אחים שלך. לקרוא את הקטע הזה ולחשוב על יאיר לפיד, כי גם זה להיות ישראלי בימינו. ועוד אלף ואחת דוגמאות אחרות ליום יום שלנו. לחיות במדינת ישראל זו בחירה שכל אחד מאיתנו עושה, כל בוקר מחדש. ואין שום סיבה, שהבחירה הזו לא תהיה מוצלחת.
אנחנו, אזרחי המדינה, צריכים לדעת לעמוד על שלנו, גם ברמה הלאומית, גם ברמה הקהילתית, גם ברמה האזורית.
כי אין דבר יותר ישראלי מלנסות לא לצאת "פראייר". ובכל זאת עובדים עלינו בעיניים, ואנחנו שותקים.
אז אם לא מוצא חן בעינייך המצב הכלכלי, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם את/ה לא מרוצה מהתנהלות הפוליטיקאים, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם הכיבוש הישראלי בשטחים אינו מקובל לדעתך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם השבת היא לך קודש, ורומסים אותה באיסורים שמקשים עליך להנות ממנה, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם איבדת את המרחב הציבורי שלך, ואת/ה רוצה אותו חזרה, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם נמאס לך לראות פרסומות בכל מקום, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם השחיתות והקשר בין הון לשלטון מגעילים אותך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם הפרטת כל דבר אפשרי במדינה, והעברת הכל לידיים פרטיות, מכעיסה אותך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם תרבות הספינים בתקשורת, והשקרים חסרי הבושה, חורה לך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם חוסר השוויון, ניצול העובדים הזרים, שוק העבדים, התעצמות הפערים, מפריעים לך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם חוסר הסבלנות והסבלנות, הגזענות הבוטה, לא מקובלים עלייך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם האלימות המילולית והגופנית המקובלת היום לחלוטין, לא מקובלת עלייך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם הזנחת החינוך, הבריאות, ושאר תחומי החיים, אינו לרוחך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם הגירוש של ילדי העובדים הזרים מפריע לך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם הכיוון שאליו המדינה והחברה הישראלית מתקדמות, מפחיד גם אותך, צריך לומר את זה, בקול רם.
אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים, צריך לומר את זה, בקול רם.
כי אם נמשיך לשתוק, גם אנחנו ניפול בסוף.
אז אם אנחנו לא רוצים שידרכו עלינו
אם אנחנו רוצים להשפיע ולשנות
צריך לומר את זה,
בקול רם.
אבל פה יש בעיה.
אנו מוקפים בתרבות שאומרת לנו לא מה אסור ומותר, אלא מה אפשרי ומה לא. וגרוע מכך, אנחנו מאמינים לתרבות הזו. איבדנו, כחברה וכפרטים, לא את הכוח לשנות, כי אם את היכולת לדבר על שינוי, ואפילו להגותו.
חסרות לנו המילים כשם שחסרה לנו הדרך. אמונה, ערכים, חזון, הן מילים שאנשים נמנעים מהן. כמוהן גם פוליטיקה, חברה, שינוי, מעורבות.
זה לא נכון מבחינתי לומר שהמילים האלה הן טאבו. רבים האנשים שאומרים אותן. אבל האמירה ריקה מתוכן. הכוונה חסרה לעיתים קרובות.
חברה בריאה מקיימת שוליים תוססים. תרבות מחאה תתקיים תמיד בשוליים. לאן נעלמה תרבות המחאה שלנו? איפה האמנים, היוצרים, אנשי הרוח והנפש? היתכן כי מלחמה תחלוף בארצנו, ויתעוררו הרוחות לרגע קט, ונצעק כולנו יחדיו בתחושת פורקן קולקטיבית ומזוייפת, אך באותה מהירות נשוב ונידום?
לא חסרים לנו דברים למחות עליהם. לא חסרים לנו שותפים למחאה.
כמעט בלא מאמץ נוכל להמציא את השפה הדרושה לנו למחאה זו.
מה שצריך וראוי לעשות עכשיו זה להרים את הראש.
איש איש בפינתו. וכולנו ביחד.
להרים את הראש ולצעוק!
לא לניכור, כן לאכפתיות. לא לעבדות הרוחנית, כן למאבק המשותף. לא לשתיקה.
כן לשיחה, לדיון, לדיבור. לשפה ולמילים ולמשמעות שמאחוריהן.
עצם השיחה שתיווצר, תוביל אותנו קדימה. ניצוץ ידליק ניצוץ וכולנו נבער.
זמן רב מדי ישבנו ברפיון ידיים. עתה הגיע הזמן שנקום ונפעל.
הסבים שלנו בנו את המדינה הזו מאפס. ההורים שלנו נלחמו על עצם קיומה.
עכשיו זה התפקיד שלנו, לעצב אותה כרצוננו וכדמותנו, למען עתיד טוב יותר לנו ולילדנו ולנכדינו, ולמען הווה טוב יותר לנו ולהורינו.
מדינת ישראל הוקמה כאור לגויים. ואין סיבה שהיא לא תהיה כזו. עיני כל העולם נשואות אלינו באופן תמידי. היום הם רואים רק מלחמה ואלימות. בואו נראה להם, ולנו, שאפשר, ועדיף אחרת. בואו נשלב ידיים וניצור חברה צודקת יותר, הומנית יותר, אוהבת יותר. בואו נבנה כאן מקום שטוב לחיות בו, ולא למות בעדו.
ביחד, נבסס חזון, נדבוק בערכים, נאמין בעצמנו. ולא נפחד כלל.
אם לחזור אל הציטוט שפתחתי איתו את הפוסט הזה, אני רוצה להציע לכל מי שהגיע עד הלום, שיהיה קצת לא הגיוני. צאו החוצה, דברו עם השכנים שלכם. תתפלאו לשמוע כמה יש לכם במשותף. כשאתם הולכים ברחוב, תצרו קשר עם אנשים אחרים. אנחנו לא רק מכונות שתפקידם לקנות ולייצר. אנחנו בני אדם. לכל אחד מאיתנו יש ערך. אז תהיו קצת לא הגיוניים. לא צריך להוריד את הראש ולהקשיב לכל מה שאומרים לנו. אפשר לפעמים לשאול את עצמנו, מה אנחנו באמת רוצים לעשות. אפשר אפילו ללכת ולעשות את זה. העיקר הוא לבחור לחיות באופן פעיל. לבחור להתייחס אל עצמנו כאל בני אדם ראויים. לבחור להיות זה שבוחר. ולא זה שבוחרים בשבילו.
התפתחנו כחברה אנושית אל מעבר לכל דימיון. יש לנו את הכלים והטכנולוגיה להפיץ שפע על פני כל כדור הארץ. זאת הבחירה של כל אחד מאיתנו, כאינדיבידואל, ושל כולנו יחד, כחברה אנושית, אם להשתמש בהישגים שלנו לטובת הכסף וההרס, או לטובת השפע והטוב.
אני יודע שהרבה פעמים הדברים האלה נשמעים כל כך תלושים מהמציאות, עד שאי אפשר בכלל לחשוב אותם. גם אני קם בבוקר והולך לעבוד כדי לדאוג לשכר דירה ולאוכל ולכל מה שצריך. אבל אם רק נבין שככה בדיוק המערכת פועלת, שככה בדיוק אנחנו ממשיכים להיות משועבדים, כבר בהבנה הזאת נשיג כוח בל ישוער. המערכת פועלת על בסיס זה שמספיק אנשים מאמינים בהכרחיותה. כדי שלא יהיה להם זמן לפקפק, הם מועסקים על ידי אלף ואחד דברם שכביכול "דחופים" יותר. מחקר חדש מראה שבישראל עובדים יותר שעות, ומרוויחים פחות כסף מבמדינות אחרות. המשמעות הישירה של זה היא, שכאנשים שחיים במדינה הזו אנחנו צריכים להשקיע יותר ויותר מהזמן שלנו כדי לשרוד. ואז יש לנו פחות ופחות ממנו כדי לחיות. במדינה שבה גם ככה כל בוקר יש איום חדש ונוראי, אין פלא שאנשים מאבדים כל תקווה ומרימים ידיים. אז שלשום זה היה האיום האירני, ואתמול המונדיאל, ומחר? נחיה ונראה. בטח יהיה מעניין. אבל, מי מתרגש מכך שפוליטיקאים משקרים במצח נחושה לציבור? מבטיחים עולם ומלואו ומתנערים מכל מילותיהם ברגע שהם נבחרים? האם אין בכך משום פגיעה באמון הציבור? מי מתרגש מכך שבעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי מרוויחים הון, ודואגים לעצמם להטבות חסרות כל הגיון, על חשבון המדינה והאזרחים? האין בכך משום מעילה בכספי הציבור? מי מתרגש מכך שאין אף אחד בכנסת שאפשר לסמוך עליו? אין אף שר בממשלה שפועל על פי קווי אידיאולוגיה ברורים שבגללם הוא נבחר. (ואולי יש. ליברמן בהחלט מקדם את האינטרסים של מי שבחר בו). מהדברים האלו אנחנו כבר לא מתרגשים. לפחות לא הערב, כי יש כוכב נולד.
אבל מה יותר חשוב מהאוויר שאנחנו נושמים, מהמים שאנחנו שותים, מהאוכל שאנחנו אוכלים? מה יותר חשוב מהחופש האישי שלנו לבחור איך אנחנו רוצים לחיות?
אם מספיק אנשים יפסיקו להאמין במערכת, היא פשוט תעלם. אם מספיק אנשים יפסיקו לצרוך בצודה לא מודעת, תרבות הצריכה פשוט תאבד את כל הרלוונטיות שלה. ואז אולי, עולם חדש יוכל לקום. עולם שבו להיות בן אדם זה להיות בעל ערך. עולם שבו לחיים שלנו יש משמעות. הקידמה היא לא רק מחשב חדש, ועוד אפליקציה לאייפון. הקידמה היא איכות חיים טובה יותר. חיים טובים יותר. אז בואו נהיה לא הגיוניים, ונביא את הקידמה. אלו החיים שלנו. זאת האחריות שלנו, לעשות אותם טובים.
(נ.ב. דקות אחרי שסיימתי לכתוב את הטקסט הנ"ל, קראתי ראיון עם פרשן בינלאומי בכיר שדבריו מחזקים את כל מה שאמרתי. מומלץ לקרוא מה יש לאיש להגיד. לכתבה.)
מדהים.