אני רוצה לפתוח בסיפור.

 

לפני כמה ימים הייתי נוכח בשימוע להערכת מעצר בגין פעילות מחאה, של פעילי גרינפיס.

הפעילים עלו על מזח פריקת הפחם בתחנת הדלק בחדרה, שיבשו את פעולת הפריקה, ותלו שלטים עם הכיתוב "הפחם הורג!" זאת במטרה למחות על הכוונה להקים תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון. הפעילים, אגב, שוחררו בתום הדיון.

אין ספק שישנם טיעונים לכאן ולכאן בנוגע ללגיטימציה של פעולה כזו. אל מול הטוענים שהפעולה היא אלימה ומסוכנת, יטענו אחרים כי זיהום האוויר על ידי חברת החשמל הוא אלים ומסוכן הרבה יותר. אני רוצה להסתכל על הפעולה הזו דווקא מזווית אחרת.

שלושת הפעילים הישראלים שטיפסו על המזח ונעצרו הם חברים טובים שלי. מדובר באנשים רגילים, נורמטיביים, שאוהבים לצאת לבלות, לקרוא ספרים, ובאופן כללי לעשות מה שעושים כולם. מלבד הדברים הרגילים, הם גם אוהבים לסכן את עצמם בכדי להגן על כדור הארץ. אכן, מוזרים.

השאלה שאני שואל את עצמי, ולא בפעם הראשונה, היא כזאת:

מה הם הגורמים שדוחפים אדם רגיל למצבי קיצון בהם הוא נחשף לסכנות פיזיות וחוקיות, מתוך בחירה מודעת, במטרה להגן על ערכים חיצוניים שאין בהם רווח אישי?

או במילים אחרות, מה גורם לאנשים להלחם על מה שהם מאמינים בו, ולשים את הכל על הכף?

הרי לא מדובר פה על הפגנה שקטה בה מרימים שלט, צועקים קצת וחוזרים הבייתה. מלבד הסכנה שבטיפוס על עגורן של 45 מטרים, והידיעה שקיימת אפשרות די סבירה לקבל עונש מאסר על פעולה שכזו, הרי אפילו המחשבה על להתקל במאבטחי תחנת הכוח בשעות בוקר מוקדמות לא נשמעת לי מרגשת באופן מיוחד.

ולמרות זאת, פעילי גרינפיס אשר בילו לילה במעצר, היו רק חוליה נוספת לרשימה ארוכה של אנשים, שאני קורא להם "לוחמי חופש", שהעמידו את טובת הכלל הרבה לפני טובתם האישית. אז למה זה?

 

כשאנו באים לבחון מדוע בני אדם מסכנים את עצמם למען אידיאל מסויים, עלינו לבחון באיזו רמה הם בוחרים באופן חופשי.

על פי הויקיפדיה – "חופש הוא מושג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות."

אם כך, שאלת הבחירה החופשית מתייחסת לאילוצים המופעלים על האדם אל מול האפשרויות העומדות בפניו. לשאלה זו ישנן שתי זוויות התייחסות. הזווית הראשונה מתייחסת לשאלה האם האדם בכלל חופשי לבחור כיצד יפעל. האמונה בגורל או בכוח עליון כזה או אחר, שוללת את עקרון הבחירה החופשית, על ידי הטענה שהכל קבוע מראש. טענה נוספת בכיוון הזה היא הטענה הדטרמיניסטית, האומרת שלכל דבר יש סיבה או מכלול של סיבות, המובילות בהכרח לבחירה מסויימת. שתי הטענות הללו אומרות שעל כל בחירה מופעלים אילוצים כאלו ואחרים, אשר מגבילים את האפשרויות, ולכן אין האדם חופשי לבחור באמת.

הזווית השנייה לשאלת הבחירה החופשית, מתייחסת לשני סוגי חופש שונים. "חופש חיצוני" או "חופש מ.." לעומת "חופש פנימי" או "חופש ל..". החופש החיצוני הוא שחרור מגורמים חיצוניים, ואי כפיפות לשיקולים זרים (כמו לחץ חברתי או מערכת שלטונית לדוגמה), ואילו החופש הפנימי הינו חופש ליצור ולעשות מה שעולה מתוך האדם, להגשים את עצמו ולהביא עצמו לידי תחושת משמעות.

הפרדוקס הוא, שהחופש הפנימי מתאפשר ביתר קלות לאדם אשר זוכה לחופש חיצוני נרחב, אולם דווקא במקרה ההפוך נדרש החופש הפנימי ביתר שאת. כאן אנו רואים שאמנם החופש החיצוני מבוסס אכן על אילוצים מול אפשרויות, אך החופש הפנימי הינו מצב תודעתי נטול מגבלות, שמתוכו יכול האדם לברור את דרך הפעולה הרצויה לו ביותר בהתאם לסיטואציה. לדעתי, החופש הפנימי של כל אחד מאיתנו מאפשר לנו לבחון את הסיטואציה ואת הסיבות שהביאונו אליה, ולהתייחס אל מכלול הדברים בצורה מודעת. נקודת המוצא שלי היא שהכל זה בחירה, ולכן האחריות בידיים שלנו.

 

בנוסף לבחירה החופשית, מושג נוסף שעולה בהקשר זה הוא המוסר האישי, או סולם הערכים. לכל בן ובת אדם ישנם דברים חשובים יותר ופחות. המוסר האישי הוא הדברים החשובים יותר לאדם, אשר מנוסחים ככללי התנהגות פרטיים. מה לעשות, איך ומדוע, אלו השאלות שהמוסר האישי צריך לתת עליהן תשובות. במצבי קיצון יעסקו רוב האנשים בהשרדות, אך תמיד יהיו את אלה שיחפשו את המעבר. הם אותם האנשים שלא יסתפקו בקבלת המציאות כפי שהיא, אלא יפעלו על מנת לשנות אותה באופן פעיל. כל אחד מאיתנו, כשיעמדו על הפרק דברים שבראש סולם הערכים האישי שלו, יהיה מוכן להקריב הרבה יותר למענם, מאשר דברים אשר אינם בראש מעייניו. וכמו שאמר ניטשה: "אם יש לך למה תוכל לסבול כמעט כל איך..."

 

המושג השלישי שעלינו להבינו בכדי לענות על השאלה, הוא תחושת הצדק ותחושת האמפטיה האנושית. המעשים הגדולים תמיד נעשים בשם הצדק ובשביל כלל האוכלוסייה. המשותף לכל לוחמי החופש הוא שהם פועלים מתוך רצון כנה לעזור לאחרים, ובמילים פשוטות, חשוב להם שיהיה טוב.

האמפטיה האנושית מוגדרת כיכולת של האדם להזדהות עם תחושות חיצוניות לו, בדרך כלל באדם אחר או בקבוצת אנשים. כאשר אדם חש באי צדק כלפי אחרים, מתעוררת אצלו האמפטיה וגורמת לו לרצות לעזור להם לשנות את המצב.

 

מבחינת הדברים עד כה אנו יכולים להתחיל לגבש טיפוס מסויים של מה שאני קורא "לוחם חופש".

האדם פועל על פי דפוסים מסויימים שמוכתבים מהתפתחותו, ואלו מעצבים את אישיותו ומובילים אותו לבחירות מסוימות. עם זאת, קיימים באדם דחפים בסיסיים המניעים אותו לרצות לעזור לזולת. דחפים אלו מתעוררים ביתר שאת כאשר נפגעת קבוצה הקרובה לליבו או נפגעים ערכים אשר הינם בעלי ערך עליון לדידו. בנוסף, קיים באדם דחף בסיסי לחוש משמעות בפעילותו ובפעולותיו. שילוב מסוים של אלו יכול להוביל לכך שאדם ייצא מהשגרה ויעשה דברים אשר אינם מן הנורמה, למען טובת הכלל או למען "אידיאל" מסויים. מכיוון שהאישיות של כל אחד מורכבת מההיסטוריה הפרטית שלו, אנו למדים שבכל אחד השילוב שיכול לדחוף לפעולה הוא אישי ומיוחד לו. עם זאת, ניתן לראות כמה דפוסים משותפים:

"לוחמי חופש" הינם בדרך כלל אנשים בעלי חוש צדק מפותח ואכפתיים. הפעילות שלהם נובעת בעיקר מתוך דאגה כנה לעתידה של החברה האנושית, או לסביבה בה הם חיים. הם יהיו מוכנים לסכן את עצמם, משמע אין הם מעמידים את עצמם במרכז, ויהיו מוכנים להקריב הרבה לטובת תחושת המשמעות שפעילות שכזו תקנה להם.

 

כשאנו מדברים על לוחמי חופש בפרספקטיבה היסטורית, אנחנו זוכרים את השמות הגדולים שנקשרו בסיפורי גבורה כאלו ואחרים. גם היום, הציבור הרחב מכיר בעיקר את אלה שעשו כותרות מפוצצות. אם כי הפעולות שמגיעות לידיעת הכלל, הן הפעולות הגדולות והצעקניות, אין זה אומר שהשינוי מגיע תמיד משם. שינוי הוא תהליך. על אחת כמה וכמה, שינוי תודעתי. כיסוי תקשורתי נרחב לפעולה גדולה יכול להביא את העניין לידיעת הרבה אנשים. אבל כל אחד מהאנשים האלה צריך לבחור בעצמו להתעניין, ולהמשיך עם זה הלאה. המהפכה הצרפתית הייתה מבוססת על כל האנשים שמאסו בעריצות של המונרכיה. כוחה של המהפכה היה ביכולת שלהם לפעול במשותף. גם הישגים מדעיים כמו הנחיתה על הירח, מורכבים תמיד מאינספור פעולות קטנות וכביכול חסרות משמעות כשלעצמן, אשר מבוצעות על ידי אנשים רגילים. נכון שהאסטרונאוט הוא זה שהתפרסם בסוף, אבל הוא לא היה מגיע לשם בלי עשרות אלפי האנשים בדרך שעשו את המסע הזה לאפשרי. אותו הדבר בדיוק קורה היום בתחום התודעה האנושית. בכל בוקר וערב מתעוררים אנשים נוספים. בכל לילה ויום מבינים אנשים שזו אחריותם לשנות את חייהם. אפשר להשוות את זה לגחליליות שמאירות בחושך, בהתחלה רואים רק ניצוצות קלושים, אך ככל שיותר גחליליות נדלקות, האור הכללי גדל. וכשנהיה כולנו אור, פשוט לא יהיה יותר חושך.

 

אם לחזור אל פעילי גרינפיס, הם פעלו מתוך אמונה בצדקת הדרך שלהם, לאחר שדרכי פעולה אחרות לא צלחו. ההבנה שצריך לצעוק בגדול את המחאה שלהם היא שהוציאה אותם לדרך, והיא שעודדה אותם לקחת על עצמם את הסיכונים. אולם ברור שהפעולה עצמה של הטיפוס על ספינת הפחם ועל תחנת החשמל, לא מספיקות כדי להביא לשינוי המדיניות. במהלך שש השנים האחרונות, מנהלים בגרינפיס ישראל קמפיין לאנרגיה נקייה וכנגד בנייה של תחנת חשמל פחמית נוספת. בין הפעולות שנעשו אפשר כאמור לציין את שתי הפעולות המתוקשרות האחרונות, אולם בנוסף נערכו  כנסי הסברה, התקיימו פגישות עם פוליטיקאים ואנשי חברת חשמל, בוצעו מאות פעולות מחאה מקומיות, הוגשו עצומות ונערכו מחקרים, וכמו כן פעילים של הארגון החתימו כ-20 אלף איש על עצומה המתנגדת להקמת התחנה הפחמית באשקלון.

או כמו שאמר לי אדם חכם: "מה זאת אומרת למה אני נלחם למען אוויר נקי ולמען איכות סביבה? כי האוויר שאני נושם הוא לא נקי. כי מזהמים לי אותו. לא הגיוני שאני ארצה שיפסיקו?

 

חשוב לזכור, שלא צריך להיות פעיל של ארגון גדול כדי לבצע שינוי. לוחמי חופש היום הם כבר לא רק האנשים שמגיעים לנקודות הקיצון. כל אחד מאיתנו יכול לעשות בחירה חופשית ומודעת, ולהגיד לעצמו: "אני מתחיל להתייחס לחיים שלי באופן פעיל ויוצר, אני לוקח אחריות על עצמי." הדרכים לבטא את זה הן מגוונות. החל מצריכה חכמה, שהיא קנייה של מוצרים שתואמים את סולם הערכים הפרטי שלנו (תוצרת מקומית, ידידותי לחיות, מיוצר מחומרים ממוחזרים, ניתן למחזור, סחר הוגן, ועוד), דרך צריכה נבונה וביקורתית של התקשורת, ועד להתנהלות חופשית ברמה גבוהה יותר. הדוגמה של הקוד הפתוח, של מוזיקאים שמוציאים אלבומים להורדה בחינם, של עוד עשרות אלפי אנשים בארץ, ועשרות מיליונים בעולם, שמפסיקים להכנע למערכת, ומתחילים ליצור בדרך שמתאימה להם. הנקודה היא שכל אחד יכול. עכשיו. ברגע זה. להפסיק להיות קורבן של המציאות, ולהתחיל לחייך.

 

אנו חיים בעולם שהתפתח באופן מדהים במאתיים השנה האחרונות. עולם שבו התהליכים מואצים כל הזמן. עולם שבו מהפכת האינטרנט הפכה את המידע לזמין ונגיש כמעט לכל אדם. עולם שבו יש טכנולוגיה שמאפשרת לנו לעשות דברים מדהימים. ואם זאת, אנחנו חיים בחברה שהורסת את הפלאנטה שהיא חיה עליה. חברה שמגבילה את החופש האישי ומעדיפה את הרווח הכספי על פני כל דבר אחר. חברה שבה החופש האישי הוא יותר מכל אשלייה שמשמשת את המעמד השליט להחזיק את ההמונים מרוצים.

במציאות כזו, בהם כל הכלים הנדרשים לשינוי מונחים לפנינו, והזמן מתחיל להיות דוחק, עלינו לזכור את המסר של הסיפור שהבאתי כאן בהתחלה: